מחלת הספק – מה היה קורה אם…  

הפומו של עולם קבלת ההחלטות או חכמת הבדיעבד. כשאנחנו מקבלים החלטה, היא מבוססת על המידע שיש לנו באותו הרגע. לא על המידע שיש לנו אחרי שקיבלנו אותה, אם זה יום, שבוע או שנה. אז אם קיבלנו החלטה חצי כח, אין מה לאכול את הלב, אלא להתמקד במה אפשר ללמוד ולהתקדם הלאה. 

אם זה לא עוזר, תכירו את ברוני וור (Bronnie Ware), אחות אוסטרלית שטיפלה בחולים סופניים, תיעדה את חרטותיהם בשבועות האחרונים לחייהם וכתבה על כך את הספר "The Top Five Regrets of the Dying". מה היא גילתה? חמש חרטות עיקריות. 

1. "הלוואי והיה לי את האומץ לחיות חיים נאמנים לעצמי" – ולא את החיים שאחרים ציפו ממני לחיות.

1. "הלוואי ולא עבדתי כל כך קשה" – אנשים התחרטו שהקדישו זמן רב מדי לקריירה על חשבון משפחה ופנאי.
2. "הלוואי והיה לי את האומץ להביע את רגשותיי" – רבים דיכאו רגשות כדי לשמור על שקט עם אחרים, מה שהוביל לחיים בינוניים.
3. "הלוואי ונשארתי בקשר עם החברים שלי" – חרטה על הזנחת חברויות משמעותיות לאורך השנים.
4. "הלוואי ונתתי לעצמי להיות מאושר יותר" – ההבנה המאוחרת שאושר הוא בחירה, ורבים נתקעו בהרגלים ישנים ופחד משינוי. 

גישה אחרת, מה שצריך לקרות קורה מסיבה. אי אפשר לדעת מה היה קורה אם היינו בוחרים אחרת. אז כן היינו משקיעים בביטקוין בזמן, אבל אולי היו שודדים אותנו באלימות בוילה שהיינו קונים בפורטו ריקו. או איך פספסנו את הדירה במחיר הזה, אבל אחרי עשר שנים נפל עליה טיל. ליקום או אלוהים יש דרך משונה ומחרטה אין תקומה. זה כמו להפסיד בפעם השניה. אז מנערים את האבק מטאפורית, קמים בחזרה על הרגליים, וממשיכים להיות בתנועה – כל העקרונות שלמדנו בסדנא. נסיים עם טולסטוי שאמר רק לפני המוות אנחנו מבינים איך היינו צריכים לחיות את חיינו, או צ'כוב שאמר רק אלוהים יודע להבדיל בין הצלחה לכשלון – בזמן שהדבר קורה.